״כל אדם שאתה פוגש,
נלחם בקרב שאתה לא יודע עליו דבר.
תהיה נחמד. תמיד״.
אני רוצה להקדיש כמה מילים לאותם הורים שההורות שלהם לעיתים נלקחת לקיצון – בעשייה, בהתערבויות, ברגשות של עצב, שמחה, חרדות וכמובן רגשות האשם. אני מדברת אליכם, הורים יקרים ועייפים מידיי, של ילדי ה-ADHD הכה מתוקים והכל-כך מעסיקים אותנו....
אנחנו נלחמים בקרבות יומיומיות עם עצמנו, מול הסביבה וגם בתוך הבית. יום אחר יום אנחנו עוברים רגעים לא פשוטים בהם הלב שלנו מתכווץ, כמו:
לראות את שם המורה מהבהב על צג הפלאפון,
או זה של הורה אחר מהכיתה (כזה שבדרך כלל לא מתקשר אלינו...),
לפתוח את הילקוט ולמצוא בו מיליון דפים קרועים, או עפרונות שבורים,
לדעת שהיה מפגש חברים והילד שלנו (שוב) לא הוזמן,
לאסוף ילד עצוב ומאוכזב מהציון שהוא קיבל למבחן (לאחר שלמד סוף שבוע שלם...),
להסתכל עליו בחוג ג׳ודו ממתין לתורו ופשוט מש-ת-גע,
לקרוא את דף ה״הערכה עצמית״ שהוא כתב, מלא בסמיילים עצובים....
אנחנו ההורים, יודעים כמה קשה לילדינו, ומודעים לצורך התמידי שלהם בעידוד שלנו....
אז היום אני דווקא רוצה להעניק חיבוק ענק לכל אותם הורים אמיצים, שעובדים שעות נוספות, ועושים עוד שיחה ועוד שיחה ועוד שיחה עם כל מי שצריך - עם המחנכת, עם המנהלת, עם הורה אחר, עם הדודה, עם הסבתא, עם הילד.... בואו נשתדל להיות קצת יותר נחמדים אחד עם השני, נתנהג אחד לרעהו עם יותר חמלה, קבלה וסלחנות, ונזכור שכל אחד מאתנו נלחם בקרב האישי שלו.
באהבה, ברברה