לכל ה״בעדים״ וה״נגדים״,
קיים ויכוח מסעיר סביב הנושא של מתן טיפול תרופתי ל-ADHD. כאימא לילד הסובל מ-ADHD וכאשת מקצוע, בחוויה שלי ה"בעדים" וה"נגדים" קצת קיצוניים מידיי. אני מרגישה שזה לא משרת את ההורים שבאמת עומדים מול השאלה:
אם לתת טיפול תרופתי לילד?
ה"בעדים", או אנשי הרפואה, מאוד "קלים על ההדק" בהמלצה שלהם בנוגע למתן טיפול תרופתי, לפחות זה מה שאני חוויתי במהלך התהליך שעברתי עם בני - הם לא הסתכלו עליו כייחודי ובעל צרכים או תסמינים שהם ייחודיים לו, הם לא ראו את המשפחה שלנו כשלם, ולא שאלו בכלל מה ניסינו עד היום... הרגשתי חוסר התבוננות לאורך זמן וקביעה גורפת שהילד "חייב" טיפול תרופתי להפרעת קשה וריכוז והיפראקטיביות שלו. מהירות הבזק הזאת, ברישום תרופות פסיכיאטריות לילדים צעירים, נתפסת בעיני כקלות דעת. ראוי לציין שלא מדובר כאן בהתרשמות של רופא אחד ספציפי, אלה בחוויה כוללת מהמפגש שלי עם מערכת הבריאות.
מצד שני, ה"נגדים" באים עם כל מיני האשמות, אמירות ומיתוסים לא בדוקים ולא נכונים כלל וכלל כגון: אל תתני סמים קשים לילד שלך, זה ממכר, את עושה לו עוול, הוא יהפוך לזומבי, את מוחקת את האישיות שלו, אל תקשיבי למורים בבית הספר, הם רק רוצים שקט בכיתה, ADHD זו בכלל המצאה ואין באמת דבר כזה, וגם רמיזה לכך שאני לא אימא מספיק טובה, או לא "התאמצתי" מספיק, על מנת להכיל ולטפל בילד שלי ללא תרופות.
אז אני רוצה לומר שבחיים, ובטח בהורות, עומדים בפנינו לפעמים בחירות מורכבות. בכל בחירה כזאת יש תמיד רווחים והפסדים. ולפעמים עלינו לבחור בין הרע למיעוטו - האם להמשיך ולתת לילד שלי להידרדר בלימודים ולגרום לפגיעה קשה בערך העצמי שלו? או האם לתת לו תרופה, שעלולה להיות עם תופעות לוואי לא פשוטות, אך יכולה להרים אותו?