כששאלתי בפייסבוק: איך מסתדרים עם ילד צליאקי בתאילנד?
היו שענו לי: פשוט אל תיסעי!
זה לא היה לי נעים לקבל תשובה כזאת, מכיוון שאני מלמדת את הבן שלי שאין מקום בעולם שהוא לא יכול לנסוע אליו בגלל המגבלה התזונתית שלו.
בשנים הראשונות לאחר גילוי הצליאק לילד הבכור שלי, היו ימים שהעדפתי שהוא לא ישתתף באירוע מסוים, כי חששתי מאוד ו/או נפגעתי מהאנשים שאחראיים על ארגון האירוע, ולא דאגו לבן שלי. אך מהר מאוד הבנתי שזאת לא הדרך בה אני רוצה לגדל אותו. הבנתי שממש לא משנה איזה אוכל יוגש, הוא תמיד יכול להרגיש חלק מקבוצת החברים, להרגיש קרוב, להיות משמעותי לשמוח בחברת אנשים וליהנות מהאירוע. אני תמיד מדגישה בפניו שהוא הרבה מעבר לאוכל שהוא אוכל.
אני מגדלת את שלושת ילדיי במטרה אחת בורה – שלא יצטרכו אותי לצדם בהמשך, שיהפכו להיות עצמאיים. תמיד יש לנו נטייה להגן קצת יותר על הילד ש"הכי" זקוק לנו, ובכך אנו גורמים לו להיות תלוי בנו עוד יותר, ובעצם קוצצים לו את הכנפיים.... גם אני חוטאה לפעמים בחסות יתר על ילדיי.
אז בקיץ האחרון החלטתי לעשות אחרת. קודם כל החלטתי ״לאתגר״ את הילד הצליאקי שלי (ואת עצמי) ושלחתי אותו לקייטנה ליום שלם. ביקשתי עבורו מגשית ללא גלוטן ושמתי לו אוכל נוסף בתיק... ובכל יום הוא חזר קצת רעב, אך מאושר מאוד!! הוא הרגיש גדול ועצמאי, ונהנה לבלות יום שלם עם חבריו ולא לעזוב בצהריים.
אני שומעת לפעמים הרבה קושי וייאוש ממשפחות עם צליאק... ואני רוצה לומר לכם, מניסיון אישי, שזה גם יכול להיות אחרת!! לפעמים זה לוקח קצת זמן עד שמוצאים את האיזון הנכון וההשלמה, אבל הם מגיעים. תזכרו שהורות זו ריצה למרחקים ארוכים ושכדאי להסתכל לטווח הארוך, ולחשוב מה אתם בסופו של יום רוצים ללמד את ילדיכם על החיים.
בנוגע לתאילנד - בדקתי, חקרתי, ניסיתי להבין מה קורה שם, התכתבתי עם המלונות, וארזתי המון אוכל יבש במזוודה. ידעתי שלא נמות שם מרעב (גם אני צליאקית :)).
