ביום האחרון של ״בית הספר של הקיץ״ הילד הצעיר שלי (שהוא רק בן 6) חיכה לי עם מכסה של קוטג׳, כשבתוכנו צמר גפן רטוב, וארבעה גרגירי שעועית.... באמונה שלמה הוא הודיע לי שיגדל ויצמח משם ״עץ״!
כל הנסיעה הביתה, בידיו הקטנטנות, הוא החזיק את המכסה בזהירות רבה, אך ביציאתו מהרכב הכל התהפך והשעועית התפזרה לכל עבר! דמעות ענקיות זלגו על לחייו העגולות ובחום בלתי נסבל של יולי, מצאתי את עצמי על רצפת החניה, מחפשת אחר הגרגירים האבודים. הצלחתי ״להציל״ שניים מהם. הוא החזיר אותם למכסה, ובנחישות רבה, החל בתהליך יום-יומי של השקעה והרטבה של צמר הגפן. הוא היה משוכנע שזה יצמח. אני הייתי פחות אופטימית.
גרגיר אחד התייבש והלך לעולמו. השני החל להתפתח. הוא עקב אחר הגרגיר הזה בהתלהבות גדולה. האמונה שלו היתה מדבקת, ואפילו אני התחלתי לחשוב שזה עוד עלול לקרות... כשיום אחד זה פשוט קרה! צמחו שורשים קטנטנים ועלים זעירים.... החלטנו לשתול את ה״צמח״ הקטנטן באדמה ואז חיכינו... חיכינו המון זמן - שלושה ימים שלמים של ייאוש (שלי) ושל אמונה שלמה (שלו).... עד שביום הרביעי משהו ירקרק בצבץ, ומאותו יום לא הפסיק לגדול!!
עכשיו הילד הקטן שלי משקה ומטפח את השתיל שלו בכל יום. יחד אנחנו מחכים שהוא יגדל לעץ של ממש.