חלק מהמשפחות מחליטות להפוך את כל הבית לנטול גלוטן לאחר גילוי מחלת הצליאק של הילד. ההחלטה הזאת נובעת ממקום הכי טוב בעולם, מקום של אהבה ונתינה. הרציונל שעומד מאחורי ההחלטה הזאת הוא שלפחות בבית הילד ירגיש ״כמו כולם״ ויוכל לאכול ״את מה שבא לא״, בלי לבדוק או לחשוש.
בשיחות ובהדרכות הורים שאני מקיימת עם משפחות של צליאק, אני אוהבת להציע זווית נוספת של הסתכלות – אני מאמינה שאדם הוא קודם כל יצור חברתי, והקבוצה הראשונית שהילד נכנס אליה היא המשפחה שלו. בתוך משפחתו, הילד לומד את החיים, רוכש כלים חיוניים להתפתחותו, ואיתם הולך ״לכבוש״ את העולם.
דוגמה: כאשר אנחנו משחקים עם הילד בבית ותמיד נותנים לו לנצח, מה קורה לו כאשר הוא מגיע לגן ופתאום מפסיד? ההמלצה היא לאפשר לילד לחוות (מידי פעם) הפסדים ותסכולים קטנים בבית (במקום הבטוח והמוגן שלו), על מנת ללמד אותו מיומנויות חשובות להתפתחות התקינה שלו - התמודדות עם כעס ו/או תסכול. כך הוא יוכל לצאת אל העולם ולא לחוות את הדברים האלו בפעם הראשונה ובעוצמה גדולה.
זה בדיוק אותו הדבר בנוגע לבית נטול גלוטן.... אנו חיים בעולם המכיל גלוטן וזה מה שהוא יפגוש בגן, בבית-ספר, אצל חברים וכו׳. כאשר אנו יוצרים עבורו עולם נקי מגלוטן בבית אנו לא מאפשרים לו להתאמן על מה שקורה בחוץ וגם מעבירים לו מסר שגוי שהוא בסך הכל מסכן וצריך ״לסדר״ עבורו את העולם.
הורים יקרים, אל תרחמו על ילדיכם הצליאקים, הם בסדר גמור. תאמינו בהם ובמסוגלות שלהם להתמודד עם תסכולים.
מה דעתכם? איך אצלכם בבית?