"תבקשי סליחה. עכשיו"!
"תגיד תודה, או שאתה לא מקבל את הממתקים האלה".
"תתני לה לשחק עם הבובה שלך, אנחנו חולקים".
"תן לו קצת במבה, אל תהיה כזה קמצן".
"תפסיקי לבכות".
"לך לחדר שלך ותישאר שם עד שתירגע"...
האם הייתם מכריחים מבוגר אחר להגיד סליחה, או תודה, או לחלוק??
האם היית אומר לחברה שלך, שבדיוק נסערת, "להפסיק לבכות", או ש"תלך", עד שהיא תירגע?
אז למה לדבר אל ילדינו ככה?
בואו נתייחס לילדים שלנו (צעירים ככל שיהיו!!) בכבוד, בשוויון, בחמלה ובאדיבות, שמגיעה להם, בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל מבוגר אחר.
בואו נלמד אותם ש:
זה בסדר לא תמיד לחלוק ולשתף.
זה בסדר להיות נסער / עצוב / כועס / מאוכזב, ולבכות על כך, או להביע חוסר שביעות רצון.
יש הרבה דרכים להביע חרטה, או הכרת תודה, ועל כל אחד למצוא את הדרך שהכי מתאימה לו.
ונזכור שהדרך בה אנחנו מתייחסים ומדברים אל ילדינו, הופכים להיות הקול הפנימי שלהם.