כולנו כבר היינו במצב בו אנחנו רואים את הילד שלנו רב עם חבר על צעצוע, או עניין אחר, ולפתע הוא דוחף אותו, או מרביץ לו, והחבר מתחיל לבכות....
מה עשית!!??! תתנצל מייד!!!
כולנו כבר היינו במצב בו אנחנו רואים את הילד שלנו רב עם חבר על צעצוע, או עניין אחר, ולפתע הוא דוחף אותו, או מרביץ לו, והחבר מתחיל לבכות....
מה עשית!!??! תתנצל מייד!!!
למה אנחנו ממהרים לשלוף את המילים הללו? ראשית, כי זה מה שמקובל ומצופה מאתנו מבחינה חברתית.
אך יותר חשוב, מכיוון שאנחנו רוצים לחנך את ילדינו להיות אנשים טובים ולא כאלו שמשתמשים ב״אלימות״.
נשאלת השאלה אם המטרה הזאת באמת מושגת כאשר אנחנו מכריחים את הילד שלנו להתנצל? הרי, כשמישהו גדול ובעל כוח (ההורה) מכריח מישהו קטן יותר וחלש (הילד) לעשות משהו שהוא לא ממש מעוניין לעשות, אנחנו מדגימים לו בדיוק את ההפך – אני יכול להשתמש באלימות (בכפייה) כפתרון לבעיה, או כדי להשיג את מה שאני רוצה.
איך בכל זאת לחנך את ילדינו לבחור לא להיות אלימים? על ידי פיתוח וטיפוח של אמפתיה, או במילים אחרות: ללמד אותם לראות את האחר ולהבין איך הוא מרגיש.
איך עושים את זה?
מכניסים שפה של רגשות הביתה - נותנים שם לכל רגש, ומצביעים על כל קשת הרגשות ביום יום שלנו, ובכל הזדמנות אפשרית.
נותנים דוגמה אישית – כשאנחנו פוגעים במישהו (או בילד שלנו), אנחנו מתנצלים בצורה כנה ואמיתית.
מכניסים את הילד שלנו ל״נעליים של האחר״ – איך אתה היית מרגיש אם היו עושים לך את זה?
מעודדים חשיבה על פתרון יותר הולם – מה יכולת לעשות אחרת כאשר הוא שיחק עם צעצוע שנורא רצית?
אז בפעם הבאה שאתם רואים את ילדיכם מרביץ לילד אחר, כן תתערבו ותגידו לו חד-משמעית שאסור להשתמש באלימות, אבל אל תכריחו אותו להתנצל.