בעבודתי כמדריכת הורים, המלווה משפחות עם צליאק, אני פוגשת המון משפחות בתחילת דרכם, שרק גילו את הצליאק בילדיהם.
מצד אחד אני שומעת הנחת רווחה שזה ״רק״ צליאק ולא משהו חמור יותר. בהרבה מקרים האבחון הסופי מגיע לאחר מסע ארוך של כאב וחיפושים אחר הסיבה שהילד לא הרגיש טוב. מאידך, קיימת גם עצבות מסוימת וצריכים לעבור תהליך של אבל על ״פנטזיה״ שנעלמה - הילד שלי כבר לא יהיה כמו ״כל הילדים״, הוא כבר לא יזכה ב״לקחת ביס״, או להתכבד, כי פשוט ״בא לו״, ואנחנו כמשפחה, נפרדים מספונטניות מסויימת, שלא תחזור לעולם.
בעבודתי עם המשפחות החדשות אני נותנת המון מקום והבנה אישית למקום הכואב הזה, כי גם אני הייתי שם, גם אני אימא לילד שגילו לו צליאק. מהמקום הזה, חשוב לי גם להצביע על הצד האופטימי שבסיפור הזה, שזה באמת ״רק״ צליאק. אני גם מתעקשת לומר שזה הרבה פחות גרוע ממה שמדמיינים בהתחלה, ושלאחר ההלם הראשוני, וקצת התארגנות, נכנסים לשגרה, ולחיים רגילים לגמרי!!!
לבסוף, אני רוצה להצביע על המתנות שיש בהורות לילד עם צליאק, והן רבות....
מי כמונו, אימהות לצליאקים מתוקים, יודעות לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא ״פתרון״ לכל דבר! אני יכולה להעיד על עצמי שזה גרם לי להיות אימא הרבה יותר יצירתית (ומבשלת). בנוסף, זה פיתח בי סובלנות ויכולת הכלה גדולה יותר לאחר ולשונה ממני. שמחתי גם לגלות אנשים טובים באמצע הדרך, שמתחשבים ומתאמצים עבורנו.... וזה אף פעם לא מובן מאליו!
בסופו של יום, הדבר החשוב ביותר שגיליתי הוא שאוכל זה רק אוכל ואנחנו הרבה מעבר למה שאנחנו אוכלים!
Comments